כאשר אדם הולך לעולמו, בני משפחתו ואוהביו נוחלים מכה קשה ויגונם רב. אולם, הם לא היחידים. לעיתים עשויים להתאבל גם מי שכלל לא הכירו אישית את הנפטר, ואולי אפילו כלל לא אהבו אותו. כך למשל, במקרים בהם הנפטר, עליו השלום, מותיר אחריו חובות ופטירתו מהעולם מעלה חששות כבדים אצל הנושים שלו, שתמהים האם עליהם לומר "קדיש" על כספם.
אז מה דין החובות שמותיר אחריו הנפטר? האם הם בטלים מיד עם פטירתו? האם בני משפחתו של הנפטר יאלצו לשאת בכל התחייבויותיו גם אם לא היה להם מושג או חצי מושג על החוב? אולי היורשים הם אלו שצריכים, מפאת כבוד המת, לשאת גם בחובות ובתשלומים שלהם עצמם אין כל קשר אליהם?
חשוב לדעת, שהתחייבויות כספיות של מוריש, אשר נערכו בחייו (בניגוד להתחייבויות שמוגדרות אישיות – כגון: מתן שירות אישי – ואשר בטלות עם הפטירה), תקפות אף לאחר פטירתו ומחייבות את עזבונו.
חוק הירושה קובע, כי לפני שמחלקים את הירושה, יש לסלק את החובות שרובצים על העיזבון. החוק אף קובע, בסעיף 104 את סדר העדיפות בחובות העיזבון: תחילה יש לשלם את כל ההוצאות הכרוכות בהלוויה של המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו, לפי הנהוג באותן נסיבות. לאחר מכן יש לשלם את כל ההוצאות של צו הירושה, או של צו קיום הצוואה ושל ניהול העיזבון; לאחר מכן בסדר העדיפות החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו, לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה באם סכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר; ולאחר מכן המגיע לבן זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה, והמגיע לבן הזוג על פי חוק יחסי ממון, או לפי הסכם ממון. כמו כן נקבע, שעדיפותם של מסים ותשלומי חובה אחרים תהיה בהתאם להוראות החוקים הדנים בהם.
באופן עקרוני, חוק הירושה קובע, כי את חובותיו של הנפטר ניתן לגבות אך ורק מנכסי העיזבון שהותיר מאחוריו, כאשר לא ניתן לגבות חובות אלו מיורשיו של הנפטר, אשר אינם אחראים באופן אישי להתנהלותו. עם זאת, יש לציין כי ההגנה שהחוק נותן ליורשים מתקיימת אך ורק על בסיס ההנחה שהיורשים פעלו בתום לב ועשו כל שביכולתם בניסיון אמיתי לאתר את הנושים לפני שחילקו לעצמם את העיזבון. לשם כך, על הנושים (או על מנהל העיזבון) לפרסם מודעה ברבים וליתן הזדמנות של 90 יום לנושים של הנפטר להעלות את טענותיהם. כל עוד לא כך נעשה, ניתן יהיה לגבות מהיורשים גם חובות ששווים עולה על שווי העיזבון.
קיימת, איפוא, אבחנה בחוק הירושה בין התקופה שלפני חלוקת העיזבון לבין התקופה שלאחריו. לפני חלוקת העיזבון חלים החובות על העיזבון בלבד ואינם חלים על יורשיו. באשר לתקופה שלאחר חלוקת העיזבון – אם לפני חלוקת העיזבון פורסמה הודעה כדין, הנושים לא חייבים לשאת בחובות שהתגלו לאחר מכן. אם לא פורסמה הודעה, והיורשים לא ידעו על החוב, חייב כל אחד מהם לשאת בחוב עד לשיעור החלק שקיבל מהעיזבון. אם הם ידעו על החוב והתעלמו ממנו, חייב כל אחד מהיורשים לשאת בו עד לשיעור שווי העיזבון כולו.
אם מתברר שחובות העיזבון עולים על כלל השווי של נכסי העיזבון, היורשים חייבים לפנות לביהמ"ש (בעצמם או באמצעות מנהל עיזבון) ולבקש את ניהול העיזבון בפשיטת רגל בהתאם לדיני פשיטת רגל, ועל הנושים להגיש בקשות ולהוכיח את החוב שלהם כלפי העיזבון. במקרה כזה, חלוקת העיזבון תיעשה על פי סדר הקדימות הקבוע בפקודת פשיטת הרגל, דהיינו: הוצאות סבירות בקשר להלווית המנוח וקיום צוואתו; הוצאות הנהלת העיזבון בפשיטת-רגל לרבות אגרות והוצאות ההליכים; שכר עבודה ופיצויי פיטורין לעובדי המנוח בהתאם לתקרה הקבועה בפקודה, מיסים עירוניים, מסי ממשלה ומזונות.
חשוב להדגיש, כי קיימת תקופת התיישנות קצרה מאוד בפניית נושה ליורש של נפטר. נושה שלא הודיע על חוב בהתאם להודעה שפורסמה ברבים, רשאי להגיש תביעה רק בתוך שנתיים ולגבות את החוב באופן יחסי מכל יורש בהתאם לחלקו בעיזבון.